פסק-דין בתיק ת"א 7991-05

נתוני רקע ועובדות

1.         התובע טען בכתב הץביעה כי הינו בעלים של חברת מחצבות הארץ בע"מ (להלן: " החברה"). לאור חובה של החברה לבנק פועלים בע"מ (להלן: " הבנק"), מונתה עו"ד תמר ברלינר, נתבעת מס' 1, ככונסת נכסים לחברה (להלן: "עו"ד ברלינר" או " הכונסת"). ביום 19.03.96 חתמה הכונסת על הסכם מכר עם חברת בליסימה קוסמטיקס (להלן: " חברת בליסימה"), לפי מכרה את ציוד החציבה של החברה לחברת בליסמיה (להלן: " הסכם המכר").  הסכם מכר זה אושר ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פירוק 88/95).

2.         ביום 24.03.98 הודיעה הכונסת לבית המשפט המחוזי בחיפה, כי חברת בליסימה הפרה את הסכם המכר שכן צ'קים שנתנה תמורת המכר חוללו באי פירעון. לאור הפרת ההסכם ע"ח חברת בליסימה הודיעה הכונסת כי ביחסים שבין הבנק לבין החברה, יזכה הבנק את חשבון החברה במלוא תמורת המכר, סך של 300,000$ פחות מע"מ. התובע הסכים להצעה זו ובית המשפט המחוזי בחיפה נתן לה תוקף של החלטה.

מכתב התביעה עולה כי התובע סבר שהבנק אכן זיכה את חשבון החברה בהתאם להצהרת הכונסת. במשך הזמן התברר לתובע כי הבנק לא ביצע את הזיכוי הכספי בחשבון החברה ועל כן הגיש התובע תביעה זו על נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתנהלותם של הבנק והכונסת. תחילה בתמצית לטענות הצדדים.

טענות התובע

3.         לטענת התובע הבנק הסתיר את מעלליו ולא גילה את מעשיו לחברה. גם כאשר מנהל החברה פנה וביקש לקבל דף חשבון, על מנת לוודא קיום הזיכוי - השיב הבנק כי לא ימסור כל מידע מחשבון החברה, כיוון שזו בכינוס נכסים, ורק לכונס הנכסים יימסר מידע.  התנהלות זו של הבנק המשיכה גם לאחר הגשת התובענה הנוכחית, רק לאחר מתן החלטה מפורשת, שציוותה על הבנק למסור לתובע את דפי החשבון, הואיל הבנק למסור לתובע דפי החשבון, שנים לאחר שביקש לקבלם. עם קבלת דפי החשבון מהבנק, התברר לתובע כי הזיכוי האמור לא בוצע ועל כן  הגיש לטענתו תובענה זו לשם אכיפת ההתחייבות על הבנק ועל הכונסת, לשם השבה של רכוש החברה שנגזל ממנה. עוד לטענתו הימנעות הנתבעים (הבנק והכונסת) מלקיים את הצהרת הכונסת גרמה לו לנזקים כבדים. התובע מציין כי החברה ניהלה את החשבון בסניף עכו של הבנק, ולהבטחת יתרות החובה בחשבון, ערב התובע אישית והעמיד לבנק בטוחות, הן רכוש החברה והן רכוש אישי. לפיכך הוא זכאי לקבל את הכספים אותם מנעו ממנו הנתבעים, בהפירם את החלטת בית המשפט המחוזי, בתוספת הפרשי ריבית כחוק.

4.         בתשובה לטענת ההתיישנות אותה מעלים הנתבעים טען התובע כי  נודע לו לראשונה על אי זיכוי חשבון החברה, רק עם קבלת דפי החשבון מאת הבנק, במסגרת תובענה זו לאחר פעולה שיטתית מצד הבנק למנוע ממנו את קבלת דפי החשבון. העיתוי בו נודע לתובע כי הבנק לא זיכה את החשבון כמובטח, הינו עיתוי לידת עילת התביעה. עובדה זו לא נסתרה. ניסיון הבנק לייחס לתובע ידיעה מוקדמת יותר מופרכת. ניסיונותיו של הבנק לטעון כי שיגר לתובע מכתב בעניין מוקדם יותר אינם מתאימים לנוסח אותו מכתב אשר אינו נוגע או מתייחס כלל לדבר הזיכוי. התובע לא היה מודע לעובדה כי הבנק לא זיכה את החשבון ואין ספק כי היה על הבנק להודיע על כך לתובע וכן לחברה בהודעה ברורה ומפורשת. על הבנק ככזה מוטלות חובות מוגברות של תום לב, נאמנות, זהירות וגילוי. לא רק שהבנק לא ביצע את זיכוי חשבון החברה ואיש בבנק לא טרח להודיע על כך לתובע או לחברה, הבנק גם סירב באופן עקבי לספק לתובע דפי חשבון או מידע רלוונטי דבר שהיה מאפשר את גילוי אי הזיכוי  באופן מיידי. לאור האמור, כהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), מניין תקופת ההתיישנות, מתחיל לטענתו, ביום בו נודעה העילה, היינו, ביום שהתובע קיבל את דפי החשבון - והתובענה לא התיישנה.

5.         התובע ממשיך ומתייחס גם לטענת העדר היריבות. לטענתו התובענה הוגשה על יסוד המחאת זכות תקפה, לפיה החברה המחתה לו את זכות התביעה. התובע היה ערב לחוב החברה, היה בעל מניותיה ומנהלה, והינו בעל הזכות ליהנות מפרותיה ומרווחיה. התובע הינו הרוח החיה בחברה, בעליה ומי ששילם את חובותיה. אם על הבנק קמה החובה לזכות את חשבון החברה ב - 300,000$, אין לאפשר לו להותיר סכום זה בידיו, נוכח הוראות עשיית עושר ולא במשפט.

לטענת התובע הן הכונסת והן הבנק חבים כלפיו. מקור חבותה של הכונסת כלפיו נובע מכך שככונסת מטעם הבנק היא הפרה את ההתחייבות שנתנה בבית המשפט המחוזי בדבר זיכוי החשבון ובכך העדיפה את אינטרס הבנק, תוך זניחה והתעלמות מהאינטרס הכספי המיידי של החברה שבכינוס וכן מהאינטרסים של התובע. היא פגעה ברכושה, ובערך המניות של החברה בהן החזיק התובע. בהתנהלותה זו פעלה הכונסת בניגוד לדין, בניגוד לחובות המוטלות עליה ככנוסת נכסים וגרמה לנזקים לתובע. לטענת התובע המקרה עומד במבחן הרעות והשכנות, מבחן הסתברות הסיכון והנזק, סוג הנזק ודרך התרחשותו. על כן התנהגות הכונסת מחייבת הטלת האחריות עליה, מפאת חומרת הנזק שגרמה, לעומת יכולתה למנוע את התרחשות הנזק, בדרך פשוטה. מינויה ככונסת הטיל עליה באופן ספציפי מערך של חובות וזכויות שחייבו אותה בגילוי מודעות לתוצאות מעשיה במסגרת פעולות והליכי הכינוס. מעשי הכונסת ורשלנותה מהווים הפרת חובה חקוקה, וההתעלמות שלה מההוראות שנתן בית המשפט המוסמך גרמה לתובע לנזק רב.

מקור חבותו של הבנק כלפי התובע נובע כתוצאה מאי זיכוי החשבון בסכום של 300,000$. הבנק עשה עושר ולא במשפט, שלשל לכיסו סכום נכבד והכול לאחר שויתר, מחל ומחק סכום זה מספריו. הנפגעים היו התובע והחברה, שסכום זה נגזל מהם. הבנק הפר את החלטת בית המשפט המחוזי וכן הפר חובות של אמון, זהירות ונאמנות, נהג ברשלנות והוליך את התובע שולל. על כן עליו לשאת בתוצאות מעשיו ולפצות את התובע על נזקיו.

טענות הכונסת

6.         הכונסת טענה כי יש לדחות את תביעתו של התובע וזאת לאור שני נימוקים מקדמיים עיקריים: הראשון הוא התיישנות התביעה, והשני הוא העדר יריבות. לטענתה התובע טען כי היה מנהל החברה ובעל מניותיה אולם התובע לא צרף כל הוכחה המאששת את טענתו. גם בעדותו לא יכול היה לאשר את הזיקה בינו לבין החברה. לדבריו בעלי המניות בחברה הם או הוא, או אשתו או בתו, אבל ברור כי הוא זה המושך בחוטים ועל פיו יישק דבר. מתזכיר רשם החברות עולה כי התובע לא היה כלל בעל מניות בחברה. היותו מנהל בחברה מהווה עובדה לא רלוונטית, אין למנהל זכויות משל עצמו בתוקף תפקיד זה. הזכויות היו ונשארו לעולם של החברה. גם אם התובע היה בעל מניות בחברה דין תביעתו היה להידחות וזאת לאור עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לאור ההלכה הפסוקה, אין לבעל מניות עילת תביעה אישית בגין נזקים שנגרמו לחברה, אלא בחריג של תביעה נגזרת כנגד החברה, דבר שאינו רלבנטי לעניינו. גם טענתו של התובע כי אשתו שהייתה בעלת המניות בחברה המחתה לו את זכויותיה אין כדי להועיל לו. מעבר לעובדה כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, אשתו של התובע, אשר על פי הטענה המחתה את הזכות לא הגישה תצהיר ולא נתנה עדות בבית המשפט. גם מסמכי המחאת הזכות חשודים שכן החתימה על גביהם שונה מחתימתה ודומה דווקא לחתימתו של התובע. גם מס' תעודת הזהות על גבי מסמכי המחאת הזכות אינו מספר זהותו של התובע על כן משקלם של מסמכי המחאת הזכויות קל כנוצה. זאת ועוד, הזכויות אשר הומחאו לכאורה לתובע הינן זכויות של בעלי מניות בחברה אך לא זכויותיה של החברה. גישתו של התובע צורמת שבעתיים כאשר הוא מסתתר מאחורי מסך ההתאגדות של החברה כאשר הדבר נוח לו (לדוגמה בבקשת רשות להתגונן) ומתעלם ממסך ההתאגדות כאשר הדבר מתאים למטרותיו. 

באשר לטענת ההתיישנות הכונסת נטען כי המועד בו נולדה לכאורה עילת התביעה הוא מועד החלטת בית המשפט ביום 24.3.98. על כן התביעה הייתה צריכה להיות מוגשת עד ליום 24.3.05. מאחר והתביעה הוגשה ביום 22.5.05, חלפו למעלה מ - 7 שנים ועל כן היא התיישנה. גרסתו של התובע לפיה לא היה מודע לעילה בתאריך מוקדם יותר הינה לא אמינה. הכונסת מפנה למכתבו של עו"ד ויינברג, שהיה ב"כ החברה, מיום 15.5.98 בו הוא מלין בפני הכונסת כי הכסף לא הועבר לחשבון החברה. מכאן שטענתו של התובע מופרכת לחלוטין.

7.         הכונסת ממשיכה ומתייחסת לתביעה לגופה. לטענתה במסגרת הליכי הכינוס שננקטו כנגד החברה  היא תפסה חזקה על המגרסה אשר נמצאה בשטח מחצבה בגוש שגב.  הכונסת ביקשה למכור את המגרסה לצדדים שלישיים אך התובע הערים קשיים ניכרים. בסופו של דבר נמצאה קונה למגרסה, היא חברת בליסמה. מרגע מכירת המגרסה ביום 21.3.96, החלו "להיעלם" חלקים רבים ממנה. לטענת הכונסת, יש יד ורגל לסברה כי ידו של התובע הייתה במעל, שכן התובע החזיק במספר חברות שעסקו בעסקי מחצבות במקביל, ונראה כי החלקים הנעלמים מצאו את דרכם למגרסות אחרות בבעלות חברות אחרות שלו. המציאות בה נעלמו חלקי הליבה של המגרסה העמידה את עסקת המכר בסכנת ביטול והציבה בפני הליך הכינוס בעיה שכן הצבת שומרים הייתה כרוכה בעלויות כספיות ניכרות. בהעדר כל רכוש אחר מלבד המגרסה ובהיעדר אפשרות ריאלית להיפרע מהערבים, הגיע הבנק למסקנה שיש להשאיר את המצב כפי שהוא, היינו שלפחות מה ששולם לבנק לא יוחזר. נוהל מו"מ עם בליסימה והוסכם כי היא תקבל את שרידי המגרסה כנגד התמורה ששילמה על חשבון העסקה. כדי שהסכמה זו עם חברת בליסימה לא תפגע בחברה הסכים הבנק להעמיד את החברה במצב כאילו שולמה התמורה וזה היה הרקע להצהרת הכונסת בפני כב' השופטת גילאור (כתוארה אז) בבית המשפט המחוזי ביום 24.3.98. לטענת הכונסת, למרות זיכוי החשבון, עדיין נותרה לחברה יתרת חובה ניכרת אולם על אף האמור הבנק קיבל החלטה שלא להמשיך בהליכים כנגד החברה וערביה, ולראות בקבלת התמורה החלקית מבליסימה כסילוק תביעתו כנגד החברה וערביה ואיפוס החשבון באופן המאיין את חובה ואת חוב ערביה.

תביעתו של התובע לא לוקחת בחשבון את העובדה שהחוב של החברה ושל הערבים לא היה 432,000 ש"ח כטענת התובע אלא סכום גבוה בהרבה. התובע התעלם מיתרת החוב שנותרה וכן מהוצאות הכינוס שאושרו ע"י בית משפט של פירוק. חישוביו של התובע מנופחים והחישובים שלו לגבי מועד ההפקדה מוטעים שכן המועד הרלוונטי הוא לא מועד אישור העסקה הראשונה, 21.3.96, אלא מועד הצהרתה של הכונסת, 24.3.98. הכונסת ממשיכה וטוענת כי גם אם חלקים במגרסה לא היו נעלמים באופן מסתורי יתכן בליסימה לא הייתה מפירה את התשלומים ומכל מקום מהלך העניינים גרם לכך שחובה של החברה בבנק היה המשיך לצבור ריביות בנקאיות. באשר להודעת צד ג' של הבנק. לטענתה הבנק מסכים כי היא פעלה בהתאם להוראותיו ולהחלטתו במסגרת הסמכות שניתנה לה ולא חרגה ממנה ולפיכך דינה של ההודעה להדחות.

טענות הבנק

8.         הבנק חוזר ומעלה את טענת ההתיישנות וכן את טענת העדר היריבות.

באשר לטענת ההתיישנות הבנק טוען כי התביעה הוגשה כעבור יותר משבע שנים ממועד היווצרות הלכאורית של העילה ועל כן התביעה התיישנה. טענתו של התובע כי נמנעה ממנו גישה לחשבון החברה מחמת הליך כינוס הנכסים אינה אלא טענת בדים. ראשית, במועד הצהרתה של הכונסת, הסתיים כבר תהליך הכינוס ואף ניתנה החלטה על כך בבית המשפט המחוזי. שנית ישנן ראיות ברורות שהובאו בפני בית המשפט, ובהן הודאת התובע עצמו בחקירתו הנגדית, אשר אינן מותירות ספק כי כבר בסמוך לאחר החלטת בית המשפט המחוזי, התובע אכן בדק את חשבונה של החברה וידע את מצב הדברים בחשבון לאשורו. על כן אין ספק כי התביעה התיישנה.

הבנק גם חוזר ומעלה את טענת העדר היריבות. לטענתו גרסתו של התובע לפיה החברה המחתה לו עוד בשנת 1998 את זכויותיה וכן המסמך שהציג לחיזוק טענה זו מפוקפקים. התובע, שטוען כעת כי מגיעים לו כספים בגובה תמורת מכר המגרסה, טען בהליכים נוספים בין הצדדים טענות הפוכות לחלוטין ולפיהן המגרסה והתמורה שהתקבלה עבורה שייכים לחברה אחרת בבעלות בני משפחות בשם "מחצבות הארץ ייצור ושיווק (1995) בע"מ. משנכשלה טענה זו יזם התובע הליכים חדשים בהם טען כי המגרסה שייכת לו באופן אישי ולחברה נוספת בבעלות בנו בשם ד.מ תעשיות אבן בע"מ. דרך התנהלותו זו של התובע בהליכים הללו כבר זכתה לביקורת  נוקבת של בית המשפט.